יעל גרינולד מחוות קטנות, פרק ראשון
הסתרה ואיפוק באופן פרדוקסלי הינם כלים הכרחיים כאשר מדובר דווקא במה שנדמה כהיפך המוחלט, ביטוי ושחרור. לביטוי מדויק של תכנים בכל תחומי היצירה נדרשת שליטה ומודעות עמוקה ויכולת להתחבר מתוך זהות אשר מסוגלת להשתחרר ממנה בניד עפעף על מנת להיות מדיום לתוכן שחשיבותו בכך שהוא אוניברסלי. התשוקה והיצר להיות המקום והביטוי שבו האישי מקבל גושפנקא רחבה יותר שתפקידה לחבר ולשחרר לרפא ולאחד לזהות את החיוני שבכל דבר וצורה הינם מה שכל אמנית ואמן מכירים באופן האינטימי ביותר ונמצאים במשא ומתן תמידי עמו. דבר זה נכון לגבי כל תחום של יצירה באשר הוא. זהו הרגע שבו חומריות במובנה הפיזי והמטפיזי חוברים יחדיו ונטמעים זה בזה כבמחול האהבה. מדובר ביכולת תנועה בכל מובניה הן פיזית והן מנטאלית הכוללת אינסוף מפגשים ופרידות כמו כדרור של כדור מסירתו ותפיסתו, תוצאת מפגש זה הינה יצירת האמנות.
אני כותבת דברים אלו כאן מאחר ובתערוכה זו של האמנית יעל גרינולד יש לנו הזדמנות יוצאת דופן להיות עדים למופע גלגול של אמנית רב תחומית אשר פועלה המוערך בתחום הריקוד ככוראוגרפית מורה לריקוד מרצה ורקדנית, כעת נגלית לנו כציירת אשר חולקת אתנו באמצעות הציור את תובנותיה הן המקצועיות והן האישיות. ניואנסים אינטימיים של תנועה ושל מערכות יחסים מומרים בין הדיסציפלינות. פורמט הציור לוקח את מקומה של במת הריקוד. הרגלים שנושאות את הגוף שנושא את הזרוע הנושאת את היד והעין אשר נושאים את המכחול והצבע אל הבד, כל אלה נותרים חסויים, הזרקור כעת מופנה אל סימניהם הנגלים לנו על הבד.
שם התערוכה מעיד על תוכנה, מחוות קטנות של שפת גוף ותנועת הריקוד מתורגמות למשיכות מכחול וקומפוזיציות על פני הבד. מסגרת הבמה מומרת לפורמט הציור. היכולת לקרוא שפת גוף לימן אותו לכדי שליטה בכל ניואנס לווסט את ממד הזמן לעשות אבסטרקציה של רגשות על ועד קצות האצבעות במודעות על אנושית כרקדנית, כעת מתאמתים עם מגבלות אחרות בניסיונם להתעלות על חומר אחר , חומר הצבע ודו-ממד הבד. המבנה הסדרתי של הציורים מהדהד משמעת ועקשנות סיזיפית של אימוני הגוף בריקוד בחיפוש אחר סימן מושלם אבוד. הרגע אשר מכיל ומבטל בו זמנית את כל אותם הרגעים שיצרו אותו.
הממד האוטוביוגרפי מתעצם עם בחירתה של גרינולד לצלול פנימה אל תמונה מתוך אלבום התמונות המשפחתי. סדרת ציורים קטנים ואחד גדול מבוססים על רגע באפלוליתו של חדר בו ילדה קטנה ישובה על כיסא, נראה כי כפות רגליה באוויר קרסוליה מסוכלים. בציור הגדול מודבק ציור קטן של אותו האירוע, מעשה שיכפול / האם הוא מסתיר משהו כפלסטר? הקולאז' מייצר אשליית עומק. מנסה להשלים את מה שחסר. מייצר מרחק כמו פרספקטיבה במבט לאחור אל תמונה באלבום התמונות שמייצרת זיכרון כלוא ומבט על / אל עבר, העבר. כמו במראה צדית של רכב שמשלבת תנועה ודוממות אומדת את מרחק הנוף ממנו מתרחקים או עוזבים נוצר אפקט של תנועה קפואה בזמן. הציור מבוסס על תמונה מאלבום התמונות המשפחתי והינה בסיס למחקר מדיום הציור ותפקידה המרכזי של התאורה על הפלטה הצבעונית. אך למחקר עוד רובד, הילדה הקטנה בתמונה מבוססת על דמות חמותה של גרינולד דרכה היא רואה את עצמה, באמצעות הצילום הציירת יכולה לביים לרגע את עצמה כילדה בחדר האפלולי וגם לחבר בינה לבין עוד דמות ישובה, כפות רגליה במודעות על מונחות לתצוגה, ומייצגות את עולמן הנסתר של רקדניות, עולם לו שותפה הציירת. החזרה הזו של שפת הגוף בין הדמויות השונות בציורים מאיר לא רק תנועה וירושות שירשה הציירת מדמויות שונות שמרכיבות אותה כאותנו, כרוחות רפאים בכל עת.
אלא מגדירה טווח בין שני קטבים בין הטבעי אליו הילדה קרובה יותר, והמתורבת המיוצג בציור כפות הרגליים הנעולות. באמצעות אלבום התמונות ומבנה התערוכה נוצרת קריאה פסיכואנליטית כבסרטיו של אינגמר ברגמן בהם המרחב הדומסטי בולם ומארגן באופן תרבותי את מאווייהם של שחקניו ומהווה בסיס לקריאה נפשית עמוקה של הדחקות וחלומות. ציורי החיות מעצימים ייצוגים של תת מודע ומרמזים על טבעם הנסתר של הדמויות, הדינמיות ביניהן והמתח שבין הכנוע לפראי. כיצד מאלפים ובכך רותמים כוחות טבע אלו מתוך קנאה והשראה, כיצד הופכים תנינים ליעלים? משקל הבלרינות המרחפות המתריסות כוח הכבידה, מנסות לבטל כל הטבעה ולגעת במושלם באמצעות משטר משמעת של גוף, לעומת התנין הרובץ מושלם מעצם היותו תנין, אשר מסוגל לזנק ללא התראה מקדימה כנגד כוח המשיכה ולטרוף אילה קלילה מוסחת דעת. האם התנין הוא הכוריאוגרף של האירוע? האם הוא זה שגורם ליעלים המרקדות להתגבר על כוח הכבידה? ואולי מעברו השני של המטבע חבוי קתרזיס וכניעה מוחלטת לגורל אשר מופיע בדמות תנין פשוט להיטרף במקום להפוך אותו למגף או ארנק. מקום מרכזי לכפות הרגלים הנעולות אשר מסמנות בתערוכה זו סימן גבול בין האנושי לחייתי. איך נכנס לציוריה של הציירת הרקדנית? אולי דרך הנעלים האנונימיות המצוירות בם חבוי סודה האינטימי ואישיותה של כל רקדנית בצורת כף רגלה, ואולי אף תשוקתה של הציירת שכף רגלה תתאים לנעל המצוירת. מדובר במורה הרוסייה לבלט קלאסי, אגריפינה ואגאנובה 1951-1879 מרוסיה )"כמובן… מוסיפה יעל שהרי זאת שפת הקוד של מי שמעורה וחולקת בעולמות הללו(. דמות נוספת בתערוכה של הכוראוגרף ליאוניד יעקובסון 1975-1904 מופיע במספר יצירות. הכוריאוגרף בתנועותיו המפותלות נע בין עולמות כקוסם. הרקדניות יוצאות מעורן לספק את רצונותיו של הכוריאוגרף ודרישותיו של המדיום. הדוגמא המצוירת זהובה ומסווה מפותלת כאצבעותיו שאולה מציור שבו מעקה אירופאי מעטר את דופן הציור. פניה של ואגאנובה וידיו של ליאוניד מופיעים בדימוי שעל ההזמנה לתערוכה, שלובים יחדיו הם יוצרים פני יעל.
שפת הציור ושפת הריקוד נפגשים במקום שבו השפה המדוברת שפת המילים נסוגה, במקום שהשפה המדוברת פחות מרכזית. עם הסתת השפה המדוברת הצידה לטובת שפת הגוף האנושי מתקלפות שכבותיו המסננות ומתגלים הפנים הנוספים הראשוניים החושניים החייתיים של הכוחות הגלומים בגוף, שהוא הגוף שלנו. המאפשרים גישור וחשיפה של הדומה והשונה בנו, חושים אחרים מתעוררים לגשש לתקשר לגשר. המעקה שמופיע בציורים כמראה שמתנתק מתפקידו המקורי כסימן גבול והגנה כשהופך לאורנמט בחולצתו של הכוריאוגרף מראה עד כמה הגבול דקיק שברירי ושקוף בין שני העולמות. הציירת הרקדנית המורה הכוריאוגרפית בעלת קישורים לקרוא ולראות מעבר לשפת הגוף ובאפשרותה גם להנחות ולהוביל אותנו אל מעבר לגבולות המוכרים לנו או שבהם אנו נתונים. מבטה הוא של מסטרית בתובנת הגוף ומבעיו מזמינה לראות את האדם כמנח כצמצום לצורך הרחבה.
ליווי חגית אונמני רובינשטיין